ניקי אלי ז"ל

מהחברים בצבא

דצמבר 2011

 

לאלי ניסים שלום רב,

 

עכשיו כבר סתיו והשנה היא 1969. לפני פחות מחודשיים שירתנו יחד במילואים ברצועת עזה והיה לילה מסוים שבו למדתי להכיר אותך ולהוקיר את אישיותך המקסימה.

גדוד 113 תפס את כל הגזרה של רצועת עזה ,פלוגה כ בפיקודו של "מנדי" הייתה אחראית על "חאן יונס" ואילו פלוגה  ל  בפיקודו  של גדעון בירמן  קיבלה אחריות על העיר "עזה". שלמה שגיא, דוד רוקח, אלי ניסים  ואני היינו  "צוות לווי שב"כ" וכמעט כל לילה היינו מצטרפים לאנשי השב"כ  ויחד עם "מודיע" ערבי היינו מגיעים בחשכה ובשקטעד לבית בו מסתתר המבוקש.

 

התפרסנו מסביב לבית ,הנשק טעון ודרוך. העצבים מתוחים העיניים צמודות לחלון האחורי וכולם ממתינים בשקט מתוח לדפיקה של איש השב"כ על הדלת.

אלי ניסים שוכב לידי, הוא לוחש לי  "אם המחבל יקפוץ מהחלון ימינה –אתה "מרסס" אותו עם העוזי ואם שמאלה אני "אטפל" בו.

השבכ"ניק מגיע אלינו ומספר שהמבוקש הוא בכיר ומאד חשוב שנלכוד אותו חי ואז אפשר יהיה להוציא ממנו שמות נוספים רבים. התחלתי להזיע, איך נתפוש את

הברנש? אם נירה בו הוא עלול להיהרג ואם נרדוף אחריו ,הסיכוי ללכוד אותו נמוך כי הוא קל רגליים ואנו עוטים חגור כבד ולראשנו כובע פלדה , מה עושים?

 

אלי ניסים לא התרגש ,אצבעו ליטפה את שמורת ההדק של העוזי , "סמוך עלי – הוא אמר אני אתגבר עליו ללא ירי –כל עוד הוא לא יורה עלינו" ניסיתי לשאוב עידוד מביטחונו , אך רק הזעתי יותר.

הדקות חלפו ואני הרגשתי שכל גופי מתחיל לכאוב. ניסיתי להחליף תנוחה ,אבל המצב לא השתפר. לפתע אני שם לב שאלי ניסים נרדם. כל היום היה בסיורים בעיר ובלילה התנדב למשימה. אני תוקע מרפק לצלעותיו –הוא פוקח עין תורנית, מסתכל עלי בפליאה ואומר לא ישנתי רק עצמתי עיניים.

הדקות חולפות וזמן עובר לאט,אני מביט בשעון והשעה חמש דקות לפני אחת אחר חצות.

מסביב נשמעים נביחות כלבים ואני תוהה מה אעשה אם כלב יגיע למקום המסתור שלי? כעבור מספר דקות אני שומע דפיקות על דלת הבית, אני נדרך כולי וגם אלי פוקח עיניים. מתוך הבית נשמעים קולות בערבית של משפחה שמנוחתה הופרעה

על ידנו.

השבכ"ניק עם שלמה שגיא נכנסים פנימה ואתה ואני ממתינים בחוץ ממול לחלון היחידי. אני מתחיל לרעוד –או פחד או קור ,אולי שניהם גם יחד, מתחילה הסריקה בבית, הם מחפשים בכל הארונות ומתחת המיטות –הורי הבחור טוענים שהוא לא בבית, אבל מי מאמין להם. לפתע, נפתח החלון ללא השמעת רחש-וממנו מזנק בחור ענק. הגובה היה כ-3 מטרים, אפשר לשבור את הראש, אבל הוא נוחת על רגליו  5 מטר מאיתנו, אני קופץ ימינה וחוסם את הדרך הנשק דרוך ולא נצור, הבחור לא מתבלבל ,הוא פונה לאחור ומנסה להימלט שמאלה, כאן מחכה לו הפתעה, אתה תפסת אותו בידיך וקראת לי לעזור לך לקשור את ידיו. אבל, עוד לפני שהספקתי להוציא את החבל הוא השתחרר מידיך והחל להימלט. אתה ,לא איבדת את העשתונות ומיד התחלת לרוץ אחריו.

 

בסמטה הראשונה הוא פנה ימינה ,אתה אחריו ואני מנסה להדביק את שניכם. האמת, חשבתי שלא תצליח ,אבל אתה גילית נחישות אומץ לב, ובעיקר כושר גופני – וכעבור מספר צעדים הצלחת להדביק אותו ,להפיל אותו ולאחוז בו עד שאני הגעתי עם חבל הקשירה.

 

במשרדי השב"כ הרימו כוסיות למעצרו של החשוד ואני הרהרתי לעצמי שבמקרה של כשלון הוא היה גורם לאבידות גם לחיילים וגם לאזרחים ובמקום כוסיות היו קוראים לנו לחקירת "הפאשלה".

 

אני מודה לך על כל מה שעשית באותו הערב ובערבים נוספים,אני הכרתי אותך כלוחם מדהים וכחבר.

 

בידידות, אוהב אותך, יהודה ביק

-----

 

 מהמשפחה

אפריל 2013

 

אני זוכר את היום שהלכנו לשחק טניס ביפו

רגע לפני שיצאנו מהבית

מרסל תפסה אותי ואמרה לי לא לאמץ את ניקי כי הוא כבר מבוגר.

איחלתם לנו כולכם בהצלחה (לאבא..)

היה מאוד יפה לראות אתכם בטוחים שהוא הכי הכי בעולם

ואין מצב שאבא יפסיד

 

אולי בראיה לאחור

וכנראה (על פי מקורות זרים) עוד לא הייתי אב לילדים באותה תקופה- לא ויתרתי וחזרנו שניקי הפסיד.

כנראה שהייתי צריך לתת לו לנצח ולו רק בכדי לשמור על מיתוס האבא שמנצח את כולם

באמת הייתם מופתעים מהתוצאה

אני מצטער על כך ויצא לי לחשוב על כך רבות - שלא כל ניצחון מוביל לאושר

 

אעיד שהיה קרב קשה

ואולי ניקי ויתר לי

מה אתם אומרים?

 

לירן וויס

---

 

 

יוני 2011

אבא ניקי

 

כשזה קרה הייתי בת 18, שמיניסטית אוטוטו עם רגל בחוץ משבט דן בת ים, המקום שהיה עבורי כמו בית ומשפחה מאז כתה ד'. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, והתמונה הזאת מהדהדת לי בזיכרון. זה היה ביום ההוא. אני ממתינה עם חניכה קטנה להוריה שיבואו לאסוף אותה בתום יום אלון, ואתה אומר לי להתראות ומתרחק לי בעיניים, מכדרר כדור ומשתעשע עם אסף, בנך יקירך. וכן, כמה שעות אחרי זה הכל היה כבר שונה.

ואז תקופת האבל בשבט, הלוויה, השבעה, טקס הזיכרון, ההחלטה לשנות את שם השבט לשבט דן על שם ניקי אלי, כפי שהרגשנו לנכון ובצדק כל חברי השבט. וכפי שוודאי קורה לא אחת באירועים מהסוג הזה, כשדבר גדול ונורא כזה מתרחש, אתה נסחף לרגש הקולקטיבי במהירות ואיכשהו מתחזק ממנו. אתה מוצא עצמך נסחף בנחשול המדבק של האבל, ולא תמיד עוצר לחשוב מה זה באמת עשה לי, ואיפה זה פוגש אותי.

אותי זה פגש שנה לאחר מכן, באזכרה הראשונה לזכרך. אני לא זוכרת מה בדיוק היה באזכרה, אני רק זוכרת אותי בוכה בכי חזק כל הדרך חזרה הביתה, כזה שפורץ פתאום ללא הודעה מוקדמת ולא ניתן לשליטה. הרגשתי שיחד איתך משהו ממה שהיה עבורי השבט נעלם. זו הרגשה שליוותה אותי עוד לפני שהכל קרה, במהלך השנה האחרונה שלי בשבט, ואולי זה תהליך טבעי שהיה קורה ממילא, אבל זה התחבר לי מאוד חזק עם האבדן שלך. משהו מהשבט אבד לי אז. כמו געגועים לעולם ישן וטוב, שמאוד אהבתי פעם.

מתישהו בזמן השבעה מישהו מהשבט קרא לך "אבא ניקי" ואז זה תפס אצל כולם. "אבא ניקי" היה שגור בפי כולנו. אני זוכרת שהרהרתי האם זה מוזר לילדיך שלך, שמוצאים עצמם חולקים עכשיו את האַבָּהוּת שלך ושלהם עם כל עולם הצופים. חשבתי לעצמי שזה לבטח מחזק אותם, או שאולי כך רציתי לחשוב.

צַחָק הגורל, ושנים בודדות לאחר מכן אני מכירה אותך כאבא ניקי, אבא של אסף. זו היכרות שונה לגמרי. כמו נפתח בפניי עולם אחר שלך, שכעת אני מתוודעת אליו. האבא שאתה דרך העיניים של אסף, אהוב לבי מזה שש השנים האחרונות. וזה עולם ישן וטוב, כל כך טוב...

אט אט אני נכנסת לחיק המשפחה היקרה והמיוחדת שלך ושל מרסל, ומתנחמת בעצמי כל הזמן בעובדה שהכרתי אותך עוד לפני כן. לְמֶדַה את דמותך בתוך המשפחה, אני מצליחה לחבר בין אינסוף חוויות וסיפורים משפחתיים לפנים שלך, כמו שאני זוכרת אותן- עם החיוך הבולגרי, הצ'פחה על הגב, העיניים העמוקות והבלורית האפורה בקצה המצח. וגם ללא מילים, אני חשה את הנוכחות החזקה שלך בחיק המשפחה, ללא תלות בזמן שעובר.

אתה, ניקי, שפעם היית עבורי ראש השבט, שבא עם עגלת קניות לסופר סנטר בבת ים, פוגש שם את אמי ודואג להרגיע אותה לפני כל מחנה קיץ אליו יצאתי, עם חיוך וקריצה מבודחת. היום אתה גם ניקי, בעלה של מרסלי, אבא של אסנת, אריאלה ואסף. סבא של דורי, שירה, מאור ונועם. היום אני מכירה גם את הצד המשפחתי שלך דרך הסיפורים. וגם ללא מילים, דרך העיניים של אסף, שפעמים רבות משתקף מהן המבט הרציני הזה שלך, ודרך העיניים שלי, כמו שרק אני מבינה. אבא ניקי.

 

מיכל עוז אלי

---

 

יוני 2011

עצוב מאד להזכר בניקי בלשון עבר .! ! !

 

כי הוא פרש מן העולם הזה בגיל כל כך צעיר

ואין שום הצדקה בעולם שצעירים ילכו לעולמם לפני המבוגרים.

אך כך רצה הגורל והוא השאיר אחריו משפחה יפה ומוכשרת,

כשאני נזכרת בניקי, מיד עולים בזכרוני ימי הילדות שלנו.

משפחת אלי המורחבת התפזרה מעט: אני ומשפחתי הגענו

לרמלה, ומשפחתו של ניקי הגיעה ליפו. אנחנו, ההורים ובני הדודים

נהגנו להפגש רק בחגים ובארועים משפחתיים. אהבתי מאד

להתארח אצל דוד לאון ודודה רני היפה, לשחק עם מלכה,

(ניקי היה ילד קטן, ואנחנו הבנות הינו כבר נערות)

יצאנו לטיל "בעיר הגדולה" יפו,פגשנו חברות,

טילנו ברחובות וזה היה נהדר. !!!

זכור לי היטב בית הקפה שהאחים ליאון ולואיז ניהלו

וחיי שתי המשפחות סבבו סביבו :הגברים טפלו בקליינטים

הנשים בשלו במטב והילדים עזרו כמיטב יכולתם.

וכשאנחנו בני הדודים היינו מזדמנים לבית הקפה תמיד קבלו אותנו

בסבר פנים יפות, בחיבוקים ובנשיקות.

הזמנים האלו- ימי התמימות, חלפו עברו, כל הילדים פנו איש איש

לדרכו,התחתנו והקימו משפחות,ומאז התראינו  פחות ופחות

וכעת כל בני הדודים הפכו לסבים וסבתות , ההורים כבר

לא בין החיים, אך השלשלת נמשכת ! ! !

 

יהי זכרו ברוך,

 רינה שוואלב.